מודל דו מסלולי
בכל חיינו שזורות פרידות — מהרגע בו אנו מגיחים לאוויר העולם ונפרדים מהרחם, דרך הפרידה מהילדות, מאהבות ראשונות, ממסגרות, מזיכרונות וגם מאנשים אהובים.
נדמה שכל שלב בחיים הוא שיעור קטן בתרגול של שחרור — הכנה עדינה והדרגתית לפרידה הגדולה מכולן: הפרידה מהחיים עצמם.
כולנו נחווה אובדן של אדם משמעותי. כולנו גם נהיה, יום אחד, מקור לאבל עבור מישהו אחר. לכן, חשוב כל כך להכיר את חוויית האובדן ולתת לה מקום.
הפילוסוף שופנהאואר כתב: “כל פרידה טומנת בחובה מעט מהמוות, וכל פגישה — מעט מתחיית המתים.”
ואכן, אובדן של אדם קרוב אינו רק כאב — הוא סדק עמוק בלב ובזהות, שמזמן פגישה עם רגשות עוצמתיים: אשמה, חרטה, כעס, בדידות, פחד ולעיתים גם אובדן משמעות.
השלכות האובדן – גוף, נפש וחברה
ברמה הפיזית, אובדן עלול לערער את האיזון הגופני: קשיי שינה, שינויים בתיאבון, ליקויי ריכוז וחשיבה, ולפעמים אף צורך בתרופות.
ברמה הנפשית, נחוות פגיעות בשאיפות אנושיות בסיסיות: ברצון להשפיע על סביבתך, והצורך בקרבה וקשר.
גם במישור החברתי עלולות להתרחש זעזועים: מוות של בן/בת זוג עלול לשבש קשרים בין-אישיים, לפרום רשתות תמיכה, ולהציף תחושת ריק — כאילו אין טעם בחיים בלעדי האדם שנפטר.
יש משפחות שעבורם המוות מביא עמו גם שינוי כלכלי, מעבר מגורים, קושי בתפקוד בעבודה או בלימודים.
המשותף לכולם: אף אחד אינו עובר אובדן משמעותי מבלי להשתנות.
הדרך לאיזון – לא להדחיק, לא להיאחז
מציאת איזון בין היכולת להיות בתוך הכאב, לבין היכולת לשוב לחיים, היא אתגר עדין. כמו בכל תחום בחיים — גם כאן, דרך האמצע מציעה מזור.
האובדן, בסופו של דבר, הוא ביטוי של קשר. הוא מראה עד כמה אהבנו, כמה היינו קשורים, וכמה חשוב היה לנו האדם שאיננו עוד.
התפיסה המקובלת כיום הינה שהקשר עם הנפטר לא מסתיים — הוא משנה צורה.
המודל הדו-מסלולי של שמשון רובין
פרופ' שמשון רובין ועמיתיו פיתחו את המודל הדו-מסלולי להתמודדות עם אבל.
המודל מציע שני צירים מקבילים שבהם נעים האבלים:
- ציר ההתמודדות עם השגרה – תפקוד יומיומי, חזרה לעבודה, שינה, תזונה, יחסים, חיפוש משמעות.
- ציר הקשר עם הנפטר – עיבוד רגשות, געגוע, הנצחה, זיכרונות, תיקון יחסים שהיו מורכבים.
מחקרים מראים שכאשר האדם מקבל לגיטימציה לשני הצירים, ההתמודדות בריאה יותר
וכן ככל וקיימת ראייה רחבה יותר של האובדן והמשכיות הקשר עם המנוח קרי, אזכורים שלו
בבית, במשפחה, ככל שהאבלים מדמיינים את המנוח ונפרדים ממנו בעולמם הפנימי,
כך תוצאת השכול תהיה יותר מסתגלת , הימנעות מעיבוד רגשי או חזרה מהירה לשגרה
עלולות להזיק בטווח הארוך.
סיפור מקרה- אחיות בתנועה שונה מול אובדן משותף
שחר, אב לשלושה ילדים, הלך לעולמו בפתאומיות ובנסיבות טרגיות. בנותיו התאומות, בנות 15 בעת מותו, איבדו לא רק את אביהן – אלא גם את תחושת היציבות שהכירו.
רומי, האחות הבכורה, התמודדה עם האובדן דרך הבעה רגשית פעילה: היא כתבה לאביה הודעות, השתתפה בטקסים הדתיים והקהילתיים, ושיתפה ברגשותיה מול האם והסביבה. מאוחר יותר אף לקחה חלק בפרויקט הנצחה – הקמת גינה לזכרו בבית הספר שלה.
רומי ייצגה מודל של "עיבוד התמודדותי" (coping-oriented grieving), בו המגע עם האובדן מאפשר הסתגלות הדרגתית וחיזוק החוסן.
לעומתה, אחותה התאומה, יהל התקשתה לקבל את הבשורה ולהכיל את המתרחש. היא בחרה להתרחק מהבית בימי השבעה, נמנעה מטקסים, ביקשה להדחיק כל זכר למותו של האב מהחשש שתאבד את שמחתה ושבה במהירות לפעילויות שגרתיות, כאילו דבר לא קרה. זוהי תגובה נפוצה במצבי אבל לא מעובד, המתאפיינת ב"הימנעות רגשית" (emotional avoidance) וניסיון להחזיר שליטה דרך הכחשה.
ככל שחלף הזמן, סימני הקושי אצל יהל החריפו: ריחוק חברתי, ירידה בלימודים, התפרצויות זעם מול דמויות סמכות, ובעיקר – קשר מתוח עם האם ואחותה. רק בתום השנה השנייה, כשהאם הבינה שהשגרה החיצונית אינה מרמזת על ריפוי פנימי, הופנתה הבת לטיפול רגשי.
במסגרת הטיפול, שולבו מספר התערבויות:
עבודה נרטיבית: כתיבת מכתבים לאביה, תחילה כהבעת כעס ובלבול, ובהמשך כביטוי של געגוע והכרה בקשר שנותר.
עבודה גופנית עדינה של תרגול נשימות ומודעות לתחושות גוף.
שילוב אמצעים יצירתיים: הכנת קופסה אישית לזיכרונות – שדרכם הצליחה "להשיב" את הדמות האבהית למרחב פנימי בטוח.
בהדרגה, נבנה מחדש הקשר עם האם ואחותה, והצעירה חזרה להשתלב בהווי המשפחתי והחברתי. כיום, ארבע שנים לאחר האובדן, היא מרבה לדבר על אביה, להזכיר אותו ברגעים משמעותיים, ולעקוב אחרי מחוות בינהן ונקודות דמיון נוספות לאביהן.
המקרה הזה מדגים כיצד שמירה על הקשר לנפטר, לערך ולתרומה שלו על חיי המתאבלים מסייעת לעיבוד תקין ומסתגל של האובדן.
שימור קשר – לא מיתוס, אלא משאב
הקשר הרגשי עם אדם אהוב יכול להמשיך גם לאחר מותו:
במילים שהוא נהג לומר, בחפץ אישי, במתכון, בתמונה, במנהג, בהנצחה, או אפילו בהתנדבות למען מטרה שיקרה לליבו.
האהבה אינה מתה, היא משנה תדר.
כמו חיבור חשמלי שמתקיים גם כשהחוטים נסתרים מן העין — כך נמשך לו חוט הקשר בין נשמה לנשמה.
מקומו של הליווי הרוחני
הליווי הרוחני מאפשר מרחב בטוח לעבור בין שני הצירים של המודל הדו-מסלולי:
לכאב – ניתן מקום.
לזיכרון – ניתנת שפה.
ולאהבה – ניתן ביטוי שממשיך לחיות, גם כשאין יותר גוף שיחזיק אותה.
