בליווי רוחני לעיתים אנו עדים לסיטואציות שבהם העולם הנסתר והגלוי נפגשים, הטקסט הזה מקומו להאיר על עבודה הליווי הרוחני וכתוצר לוואי גם על הקשר העמוק בין הבחירות שלנו והשפעתם על מעגלי החיים של הקרובים לנו.
לפני כשנה, ליוויתי אדם יקר בן 75 שהתמודד עם השלכות של אירוע מוחי שחווה שנה קודם. במפגשים השבועיים הרחקנו לשוחח מעבר לנושאים הקשורים לשיקום הפיזי שלו, אל עבר הריפוי הנפשי ואף הרוחני.
אחד הנושאים שעלו הייתה מערכת היחסים המורכבת עם אמו המנוחה.
משקעים כבדים של כעס וטינה בעקבות סכסוך על חלוקת רכוש וצוואתה נותרו ללא מענה, והוא נשא אותם כאבן על ליבו.
אך מה שהכביד עליו יותר מכל, אף יותר מהכאב הפיזי, היה רווקותה של בתו – אישה בשנות ה-40 לחייה שלמרות רצונה העז, טרם הקימה משפחה משלה.
באחד המפגשים, סמוך ליום הכיפורים העמקנו בשיחה על הקשר בין סליחה לרווחה הנפשית והרוחנית שלנו, על הצורך לגדוע את שרשרת הכאב והסבל הבין דורי ועל כוחה המרפא של הסליחה – לא רק עבור הסולח, אלא גם למעגלים הרחבים יותר.
בהמשך עלתה לשיח האפשרות לתקשורת עם קרובינו הנפטרים מעבר למחיצת החיים והמוות, לתקשר את שאנו רוצים למסור להם ללא הצורך בנוכחותם הפיזית, לדבר למהות שלהם.
בסיום המפגש כתבנו תפילה אישית, ונפרדנו כשהוא לוקח עמו "עבודת בית" רוחנית: לפתוח לבו לסליחה כלפי בחירותיה של אימו והמניעים שעמדו מאחוריהן באותם זמנים.
הפגישה הבאה נקבעה לאחר יום כיפור.
ברגעים הראשונים של הפגישה וההתעניינות בשלומו, שמתי לב לפניו הקורנות, "הבת שלי הכירה מישהו, סיפר בהתרגשות…
חודש לאחר מכן הוא כבר בישר לי בשמחה על אירוסיהם הקרבים ועל ההחלטה להתחתן (לסקפטים שבינינו מדובר בשידוך דתי) .
"אבות אכלו בושר ושני בנים תקהינה" ( יחזקאל יח) כך לימדו אותנו, לשמחתי פגשתי במקרה ההופכי לו, המלמד על זכות האבות לבנים, כשאנחנו עושים שלום בתוכינו, בין החלקים בינינו וברבדים העמוקים של הקיום שלנו, זה מהדהד גם אצל קרובינו המושפעים מאיתנו.
